בהמה טמאה מהו שתיטען העמדה והערכה. הואיל ואינה אלא לקדשי בדק הבית וקס''ד דמה דאמר ר' יוחנן עשו אותו כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה דוקא במת קאמר דא''א לקיים בו העמדה והערכה הלכך מעכב ואינו יכול לפדותו ויקבר אבל בהמה טמאה דאפשר לקיים בה ובעי מהו שתיטען העמדה והערכה כלומר דמעכב בה:

א''ל מאי תיבעי לך אילולי דאמר ר' יוסי בשם רבי יוחנן וכו'. האי אילולי כמו אילו מיתפרשא כלומר אילו הוה אמר חיה טהורה אינה טעונה העמדה והערכה שפיר הוה מדייקת איפכא הא בהמה טמאה לא אמר א''כ הטעם לאו משום דקדשי ב''ה לא היה בכלל העמדה והערכה דאי הכי לימא סתם קדשי בדק הבית אינם טעונים העמדה והערכה אבל השתא דקאמר חיה טהורה עשו אותה כקדשי בדק הבית לטעון העמדה והערכה א''כ ש''מ דכל קדשי בדק הבית טעונין העמדה והערכה. א''נ יש לפרש דכולא שמעתתא בקדשי בדק הבית שמתו מיירי והיינו דאמר ר' יוחנן חיה טהורה עשו כקדשי בדק הבית ולא קאמר סתם דהא ודאי חיה קדשי ב''ה היא אלא משום דשאר קדשי ב''ה דוקא אם מתו אחר שהקדישן אין להן פדיון אבל אם הקדישה מתה יש להן פדיון כדלקמן לפיכך אמר כקדשי ב''ה כלומר כדין קדשי בדק הבית שמתו אחר שהקדישן כדמיירי במתני' לפיכך אין לה פדיון ובעי ר' ירמיה אם בהמה טמאה נמי הדין כן או דילמא דמחשבינן להקדישה כשהיא מתה ויש לה פדיון ואינה טעונה העמדה והערכה והשיב לו ר''ז אילו אמר ר' יוחנן דחיה טהורה אינה טעונה העמדה והערכה כשהקדישה מתה שפיר דהוה מבעי לך דאפשר בהמה טמאה לא אלא אפי' הקדישה מתה יש לה פדיון אבל עכשיו דלא איירי ר' יוחנן כלל בהקדישה מתה אלא אמתני' קאי דמיירי בהקדיש ואח''כ מת דטעון העמדה והערכה ואין לו פדיון וא''כ בבהמה טמאה נמי הדין כן דמאי שנא. והשתא שייך שפיר הא דבתרה:

ותני כן. בת''כ פ' בחוקותי דדריש קרא ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך והכי איתא התם טמאה לרבות את המתה יכול אפי' אמר ה''ז הקדש ומתה תפדה ת''ל והעריך את שיש לו עמידה יש לו הערכה ואת שאין לו עמידה אין לו הערכה מנין לרבות את המתה ולהוציא את שאמר ה''ז הקדש ומתה אחר שריבה הכתוב ומיעט הרי אנו למדין אותה מבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אף אני ארבה את המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדישה אלמא דכל היכא שמתה בשעת הקדישה יש לה פדיון ואינה טעונה העמדה והערכה ואם הקדישה ואח''כ מתה אין לה פדיון ובהמה טמאה לעולם שוה שעת פדיונה לשעת הקדישה:

מתני' אמרה כן. דהקדישה מתה יש לה פדיון דתנינן בפ''ו דמעילה חמורה מועלין בה ובחלבה וחלב לאו כמתה מעיקרא היא דהא לא שייך ביה העמדה וכל שהוא טעון פדיון מועלין בו וא''כ מדמועלין בו יש לו פדיון אלמא מתה מעיקרא לא בעי העמדה והערכה:

אין תיפתרינה משום הילכת מיתה. כלומר ואם דבעית למידחי ולומר דלעולם בעלמא מתה מעיקרא לא שמעינן מהאי מתני' והא דמועלין בחלב טעמא לאו משום חלב עצמו הוא אלא משום החמור הוא דיש בו הילכת מיתה דהרי שוה שעת פדיון כשעת הקדש וכיון שנהנה מן החלב כנהנה מן החמור הוא והלכך מועלין דהא ודאי חמור עצמו יש לו פדיון דבהדיא כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך אלא דאנן בעינן למילף דבעלמא נמי מתה מעיקרא יש לה פדיון והלכך מצית למידחי דמחלב לא שמעינן מידי דטעמא משום החמור עצמו דיש בה הלכות מיתה:

לא יכיל דתנינן חמור. כלומר הא לא מצית אמרת הכי דהא תנינן חמור מועלין בו ובחלבו וכיון דקתני בהדיא ובאנפי נפשיה חמור מועלין בו ש''מ דטעמא דחלב לאו משום כנהנה מהחמור הוא דאי הכי ליתני חמור מועלין בחלבה אלא ע''כ הא דמועלין בחלב משום דידיה הוא וש''מ דבעלמא נמי מתה מעיקרא יש לה פדיון:

תיפתר כר''ש. ומנא לך לאוכוחי מהאי מתני' דילמא כר''ש אתיא דלא בעי העמדה והערכה בקדשי ב''ה והשיב לו אם כר''ש מאי שנא חמור דנקט משאר כל בהמה טמאה אלא ודאי הא דנקט חמור משום החלב הוא דנקט שכן דרך לשתותו לרפואה ולאשמועינן דמועלין בחלב בפני עצמו ולא דטעמיה דהוי כנהנה מן החמור וכדאמרן:

גמ' וקשיא על דב''ש מה בינה וכו'. האי קושיא לפי' ריב''ל דלקמיה היא דקאמר על הראשונה הושבה כלומר על ענינא דרישא במתני' דלעיל הושבה האי פלוגתא כדפרישית במתני' בפי' הא' והלכך קשיא על ב''ש דקאמרי מפתח ומערה לגת כדי שיתרום תרומה אחת על הכל וכי מה בינה לחמשה שקין בגורן שמא אין תורמין ומעשרין זע''ז בתמיה וה''נ בפתיחה בלחוד סגי להאי:

בד''א בשל יין וכו'. תוספתא היא בסוף פ''ב דבשל שמן אין הקנקן טפל לו לפי שאין דרך למכור השמן עם הקנקן לפיכך לעולם חשוב הוא בפני עצמו וכן לענין תרומה לא חשוב כל קנקן וקנקן הסתום להיות נטפל להשמן שבו ולפיכך לעולם עולות באחד ומאה ותורם מאחת על הכל:

כיני מתניתא אם עד שלא גפן קרא שם וכו'. כלומר שלא תטעה לפרש דהאי זלף לתוכן סתם וכו' ארישא קאי שכנס לתוכן יין של מעשר שני ולא פירש שהוא בתורת שאלה דאי הכי אין טעם לחלק בין עד שלא גפן ובין משגפן אלא כן צריך לפרש המתני' עד שלא גפן קרא שם וכו' ומילתא באנפי נפשה היא ולא קאי ארישא אלא בשכנס לתוכו סתם והיינו עד שלא קרא לו שם מעשר אלא היין של טבל היה ואם עד שלא גפן קרא שם מעשר לא קנה המעשר להקנקן דכל זמן שלא סתמן אין הקנקן טפל להיין וכן לענין תרומה וכדפרישית במתני':

אף בגבולין נתפס קנקן מעשר. כלומר ומכאן למדנו דבגבולין איפכא הוא ולחומרא שאם בשעת קריאת שם להמעשר שהוא בגבולין קורא שם להמעשר כשהוא בחבית סתומה נעשה הקנקן טפל להיין וחל שם מעשר גם על הקנקן לפי שלעולם אמרינן בקנקן סתום שהוא טפל להיין בין שהוא לקולא כגון שלוקח בכסף מעשר בירושלים ובין בגבולין כשקורא שם להמעשר שהוא לחומרא:

מה במקדש יצא קנקן לחולין. כלומר מה מצינו בלוקח יין בכסף מעשר בירושלים ואם לקח חבית סתומה יצא הקנקן לחולין כדתנן בפ''ק הלוקח כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות יצא הקנקן לחולין משום דהקנקן טפל להיין ונבלע דמיו בדמי היין וא''צ למכרו ולאכול דמיו בקדושת מעשר כדפרישית שם:

גמ' אמרה תורה פורטהו במקדש וכונסהו בגבולין. טעמא דמתני' מפרש דקתני בכנס לתוכן יין סתם ומשסתמן קרא שם מעשר קנה מעשר את הקנקן משום דכך מצינו שאמרה התורה פורטהו במקדש כלומר במקום המקודש בירושלים פורטהו להכסף מעשר ותקח בו בכל אשר תאוה נפשך לאכול בקדושת מעשר וכונסהו בגבולין אם יש לך מעשר בגבולין כונסהו להעלותו לירושלים ולאכלו שם: